אל המפגש הראשון היא הגיעה כאובה, נבוכה ובעיקר פגועה. ההערות של בעלה כבר לא היו מרומזות.

צירוף המילים "את עקומה" הופיע לא מעט בשיח ביניהם והסב לה מבוכה רבה, צער וכאב עצום.

"הוא איש טוב”, היא סיפרה. "הוא כועס שאני מזניחה את עצמי. גם אני רואה שהמצב החמיר עם השנים, וממשיך להחמיר למרות אימוני הפילאטיס בהם אני מתמידה בשנתיים האחרונות".

היא הרבתה לדבר על הכאב הרגשי, וכששאלתי אותה לגבי כאבים פיזיים היא ציינה בביטול שעם כאבי הגב הכרוניים כבר למדה לחיות… ואפילו בריחות השתן נראו לה לגמרי נורמליות בגיל 40… "בורח לי רק כשאני מתאמצת, צוחקת, זה נורמלי בגיל 40. לא????"

התחלנו לעבוד על הכל במקביל: נשימה נכונה, גיוס רצפת אגן, חיזוק ושחרור שרירים ליצירת איזון סביב עמוד השדרה ולשינוי תבנית היציבה לסימטרית. הרצון העז שלה לשפר ולשנות את המצב התבטא בהתגייסות ובהתמסרות טואטלית לתהליך.

התרגשנו יחד עם כל ציון דרך שהושג: שליטה בשלפוחית השתן (גם כשמתפקעת מצחוק), העלמות כאבי הגב, יציבה זקופה ומאוזנת והמרת הביקורות של בעלה במחמאות.

לאחרונה סיימה את התהליך וחזרה לאימוני הפילאטיס במסגרת הישנה והמוכרת לה. בשונה מהאימונים בעבר, שהתבצעו בתבנית לא מאוזנת והנציחו (ואפילו חיזקו) את התבנית הלקויה, אימוני הפילאטיס שלה כיום יעילים ומאפשרים לה לחזק  את התבנית הסימטרית והמאוזנת, וכך לשמר את ההישגים שלה For Ever…